בעיניי המהות של השירה היא דיוק הרעיון. לכן, הדגש בעריכת שירה הוא על שימוש מודע ומושכל בכלים העומדים לרשות המשורר/ת. מטאפורה, דימוי, פסיחה, ריפרור ואפילו פיסוק, הם כולם כלים בהם יש להשתמש (או לבחור שלא להשתמש) בחוכמה. שיר טוב יכול להיות קצר או ארוך, עשיר בלשון פיגורטיבית או מינימליסטי, זה עניין של סגנון אישי, אך הבחירה של כל מילה וסימן פיסוק בו צריכה לשרת מטרה מסוימת ובעלת משמעות.

טקסט פרוזאי אמור להחזיק את הקורא קרוב־קרוב ולגרום לו לשקוע בעולם שיוצרות המילים. ארתור ס' קלארק טען שכל טכנולוגיה מתקדמת מספיק תדמה לצופים בה כקסם, ואכן היכולת לרתק קוראות וקוראים לעולם דמיוני של מילים, נראית לנו יכולת קסומה, אך עומדת מאחוריה מערכת של טכניקות וקווים מנחים שעליהם חשוב לשים דגש בעריכת פרוזה. מבנה העלילה ואחידותה, אפיון הדמויות ואמינותן, תפקידה של כל סצנה, נקודת המבט ועוד רבים, שמרכיבים ביחד את הקסם שהוא טקסט פרוזאי מרתק.

עריכה ספרותית של טקסט עיוני מתמקדת במטרה אחת – בהירות. כלומר, היכולת של הטקסט להעביר מידע ומסרים באופן ברור ומעניין. היכולת להוביל קורא בספר עיון מאי־הבנה להבנה כמוה כהליכה על חבל בין שני מגדלים. יש להתקדם עקב בצד אגודל ולא לאבד את שיווי המשקל שבין פישוט הרעיון לפיתוחו. אין להתקדם מהר מדי, שכן יאבד הקורא את אחיזתו, ואין לצעוד לאט מדי, שכן הוא ייפול לשיעמום. לכן הדגש בעריכת טקסט עיוני הוא על מבנה וניסוח. המבנה צריך להעניק לקורא את אבני הבניין הדרושות לו בזו אחר זו להבנת הרעיונות שבספר ואילו הניסוח אמור להעביר רעיונות אלה בצורה פשוטה וברורה, אך גם מעמיקה ומתפתחת כך שהקורא ימשיך לקרוא עד להבנה מלאה ללא תחושת מיצוי.